טיול בוואדי- או קפיטליזם ושטיפת מוח

כבר זמן רב יש בי חשק לטייל בואדי, הנמצא ממש תחת ביתי. כל יום כשאשוב מלימודי אראה את הואדי הנתון לממלכת הלילה, ורחוק את בתי ג’אבל מוכבר. אין אורות ברחובות ואת מיקום הכפר אדע רק על פי האורות שבתוך הבתים, הנמצאים בירושלים, עיר שדואגת לכל תושביה.

בשבת האחרונה מצאתי סוף סוף זמן לטייל בואדי. תחילה ירדתי בין השיחים הגבוהים שמגיעים עד מותניי, שיחי מרגנית צהובים, ברקנים וסרפדים. אני שמחה שהחלטתי ללבוש את הג’ינס העבים, כך אחטוף פחות שריטות מהקוצים, ומאושרת מהימצאותי בטבע הפראי הזה, צמחים מכל הסוגים, צומחים כל כך גבוה שבקושי אפשר לעבור והמון ציפורים. מדי פעם, להפתעתי, עפה מתוך העשב ציפור.

תכננתי לעבור דרך הגינה הצמודה לבנייני “ארנונה וואלי” לצד השני של הוואדי. הגינה עטופה בגדר למנוע כניסת זרים אליה, אל שכונת הפאר הפרטית, אך מישהו דאג לחתוך שני פרצות בגדר וכעת אני מפלסת לי מעבר דרך העשב הגבוה אל הגינה. בסוף אני מגיעה אל הגינה, אשר מפרידה את הוואדי לשני חלקים. בגינה שורר סדר המנוגד כל כך לעשביה בה עברתי- דשא קצוץ נמוך, מעט ורדים ותאנים, ומרצפות אבנים לבנות וישרות. מה זה משנה אם לאותם בעלי חיים יהיו פחות שטחים לחיות בהם, העיקר שהבתים יהיו אטרקטיביים וימשכו את אותם עשירים המיועדים להתגורר בהם.

אחרי מעברי בגינה המצועצעת הגעתי חזרה לוואדי, אך לא הספקתי ללכת אפילו עשרים מטר וכבר הגעתי לאתר בנייה נוסף, הפעם של פרויקט “ארנונה טופ”, אותו עקפתי בקלילות יחסית, תוך שאני נזכרת בגיחוך בהסברי אחי על חוק העזר העירוני, לפיו אין בונים בואדיות כדי לאפשר חלחול מי גשמים אל מי התהום. קצת חבל לי גם על הואדי היפה, אך אנשים צריכים לגור במקום כלשהו ואין ברירה אלא לבנות. אך האם אתר הבנייה חייב להיות כה גדול? באתר חמישה בתים וגודלו בערך כגודל כל הבניין שלי, בו גרים כחמישים משפחות. בזבוז שטח ובזבוז מים, אך כנראה שליזמים כוח רב אל מול החוק וההיגיון הבריא.

אחרי עוד טיפונת הליכה הגעתי למטע הזיתים של ג’אבל מוכבר. טיילתי מעט בשביל שמעל המטע ומולי נוף מקסים. בצד ימין שלי שיחי הבר ובצד שמאל המטע והכפר. במטע שני אנשים יושבים תחת עץ זית. אני מסתכלת עליהם והם אינם מזכים אותי במבט. אני נזכרת בכל מה שלימדוני בתיכון – כמה פעמים הוזהרתי מכניסה לאזורים אלה, וכמה פעמים לימדוני שאין לסמוך על הערבים ועוד מספר פנינים מעין אלה. אני מגחכת לזיכרון המורות שלימדוני כך, אך ליבי הפועם במהירות מוגזמת מעיד שיש עוד עבודה רבה. שטיפות מוח של שנים לא יימחו בקלות.

This entry was posted in Uncategorized and tagged , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s