לילה אחרון בבית

מדי פעם אני חולמת על הלילה האחרון שלי בבית שהיה לי, בשייח’ ג’ראח.
באותו ערב, ובכל הערבים שקדמו, אחרי ארוחת ערב, בזמן שראינו טלוויזיה, אימא ואבא התלחשו ביניהם. בזמן האחרון שכנים שלנו התחילו לעזוב את הבתים שמסביבנו ובמקומם נכנסו אנשים מסוג שלא הכרתי. אנשים עם בגדים שחורים, חלק עם בגדים צבעוניים, וכולם עם שתי קבוצות של שיער מקדימה ליד הלחי, שדיברו בשפה שאותה אני כמעט לא מכירה, למרות שאני לומדת אותה פעם בשבוע בבית ספר. זו הייתה תקופה קשה. אבא ואימא היו כל הזמן מודאגים, והתווכחו הרבה. אימא אמרה שצריך לשכור בית חדש, ואבא אמר שצריך להתפלל ולהאמין, שאולי בית המשפט יקבע שאנחנו לא צריכים לעזוב את הבית. אמרתי לאימא שאני לא רוצה לעזוב, שאני אוהבת לגור בשכונה שלי, ואימא רק חייכה חיוך מאולץ.
שאלתי את אימא, כשנעבור, האם נגור כמו עכשיו, כולנו באותו בית? אהבתי לגור בבית עם כל המשפחה המורחבת שלי- עם אבא ואימא שלי, אחי הגדול מוחמד ושתי אחיותיי הקטנות- שרה ואימאן, עם שלושת הדודים שלי ועם כל בני הדודים. כולנו גרנו בבית גדול עם כניסה אחת וחצר אחת, שבה ספות שהיינו יושבים עליהם. אימא אמרה שלא נוכל לגור כולנו באותו בית. לא נוכל לקנות בית. מישהו אחר, יהודי, ייכנס לבית שלנו, בלי לשלם, ואנחנו נחפש דירות להשכרה. רוב הסיכויים שלא נמצא דירות קרובות אלא נתפזר בכל ירושלים. אולי נעבור לשועפט, אולי לעיסוויה, אולי לצור באהר. היא אמרה שחבל שלא מכרנו את הבית בהתחלה, כשהתחילו לתבוע את השכנים הראשונים שלנו, אבל עכשיו כבר מאוחר, אף אחד לא יקנה.
כולם בשכונה היו עצובים, ועל השכונה ריחפה עננה של דאגה. אחי נעצר פעם אחת, וחברים שלו נעצרו כמה פעמים. האנשים החדשים שנכנסו לשכונה נהגו ללכת לניידות המשטרה, שעברו ברחוב כל הזמן, ולספר שההוא הרביץ להם, או שההוא… מצביעים על מישהו באקראי. המשטרה הייתה לוקחת אותם לחקירה ומחזירה אותם בדרך כלל אחרי כמה שעות, או אחרי יום. האנשים האלה גם היו מרביצים לשכנים שלי, וגם אז המשטרה הייתה לוקחת אותם לחקירה. פעם הם הרביצו לשכנה שלי, שכבר עברה לשכונה אחרת, את הבית שלה גם לקחו האנשים עם הבגדים השחורים.שברו לה את האף והיא הייתה צריכה ללכת לבית חולים ומשם הלכה ישר למשטרה, להתלונן שהרביצו לה. אותו איש שהרביץ לה אמר עליה אותו דבר, וככה המשטרה אמרה שאסור לה להיכנס לשכונה חודש.
באותו לילה, שאף פעם לא אשכח, רציתי להישאר ערה. הרגשתי בבטן שכדאי לי להישאר ערה. ראינו כולנו טלוויזיה, ובערך בשעה תשע אימא שלי אמרה לי ללכת לישון, כי יש לי מחר בית ספר. אמרתי לה שאני רוצה לשבת איתם לראות טלוויזיה. עכשיו אני מתחרטת שלא התעקשתי להישאר ערה, אלה היו השעות האחרונות שלי בבית ופספסתי את ההזדמנות לטייל בפעם האחרונה בין הקירות, להסתכל על החצר שהייתה לנו, שבה הייתי משחקת עם האחים שלי וכל בני הדודים, ולהיפרד.
נכנסתי למיטה אבל בקושי הצלחתי להירדם. משהו הטריד אותי. חשבתי על מה שאימא שלי אמרה, שבקרוב נעזוב את הבית, וניסיתי לדמיין מקום חדש. ברחוב שלי כולם הכירו את כולם, כולם היו חברים. בשכונה החדשה לא אכיר אף אחד. לא אדע את הדרך למכולת, ולא לבית ספר. שתי החברות שלי, ביאן ומג’דולין, כבר לא יבואו לקחת אותי מהבית כל בוקר. אין עדיין תאריך, אבל כבר היה המשפט ועכשיו אנחנו מנצלים כל רגע בבית עד שנעבור למקום זר מהבית, ועד שנתחיל לשלם שכירות.
בסוף הצלחתי להירדם אבל לא לזמן רב. בשלוש בבוקר היו דפיקות חזקות על הדלת. פחדתי מהדפיקות בשעה כזו, רק נשארתי במיטה ועשיתי את עצמי ישנה. אחרי כמה דקות, אחי הגדול נכנס לחדר שלי ולקח אותי למטה בפיג’מה. לא היה לי אפילו זמן להתלבש. אחי תפס אותי חזק שלא אפול, כי הרגע קמתי. כשהגענו לסלון היו שם מלא שוטרים, והם אמרו לנו לצאת מהבית. היו גם חיילים. אף אחד לא התנגד אבל השוטרים ממש דחפו וזירזו אותנו. הובילו את כולנו לבית של השכנים שלנו, שם הייתה דירה שגם בה עכשיו גרים האנשים עם הבגדים השחורים, אבל היא הייתה ריקה באותו זמן. הכניסו אותנו לשם ונעלו את הדלת. כולנו ישבנו שם וחשבנו מה עומד לקרות. אף אחד לא דיבר. אני רק זוכרת שהיה חושך וקור, ושחיכינו שהשמיים יתחילו להכחיל ושיהיה קצת אור. אחרי כמה זמן, אני לא יודעת בדיוק, נתנו לנו לצאת. כל הרהיטים שלנו וכל מוצרי החשמל היו על המדרכה למטה. באותו יום נשארנו אצל השכנים שלנו בשייח’ ג’ראח. למחרת התפזרנו, כל אחד מהדודים שלי למקום אחר. אני, ההורים שלי, ואחים שלי הלכנו לגור אצל דודה שלי בשועפט עד שמצאנו דירה. גם עכשיו אנחנו גרים בשועפט. אני לא אוהבת את שועפט. בשייח’ ג’ראח היו לי הרבה חברות, וכולם הכירו אותי ואת המשפחה שלי. אני עדיין
מקווה שיום אחד האנשים עם הבגדים השחורים יצאו מהבית שלי ואני אחזור הביתה.
שמות הדמויות, הפרטים המדויקים, המחשבות והתחושות הינן פרי דמיוני אך מבוססות על עדויות תושבי שייח’ ג’ראח. והמציאות כנראה עולה על כל דמיון.
בשייח’ ג’ראח מתגוררות 28 משפחות שהוגדרו כפליטים לאחר שגורשו מבתיהם במלחמת העצמאות. בשנים 1953-1956UNRWA בנתה עבורם בתים על אדמה ירדנית, בתמורה לויתור על סלהזכויות שמגיעות להם כפליטים- מזון, תרופות ועוד, ובתמורה לתשלום דמי שכירות במשך שלוש שנים. בשנת 1967 השטח עבר לשליטה ישראלית, וב- 1972 החלו תביעות נגדם בטענה שהשטח שייך ליהודים שקנו את השטח בימי הטורקים ושהתגוררו שם עד סמוך ל-1948. התביעות מוגשות ע”י חברת “נחלת שמעון הצדיק אינטרנישיונל” שקיבלה את הקושאנים הטורקיים מוועדת יהודי ספרד ומעוניינת לפנות משם את 28 המשפחות ולבנות 200 יחידות דיור. עד כה פונו חמישה משפחות ו-23 נוספות עומדות לפני משפט.בית המשפט נוטה להתעלם מהעובדה שהמשפחות חיות שם כבר 54 שנה, שלמשפחות יש קושאנים על אדמות ברחבי המדינה שהם אינם יכולים לממש בגלל חוק נכסים נפקדים, ומההסכם שנחתם בין UNRWA ובין המשפחות. במקום חמישה המשפחות שפונו נכנסו נערי גבעות וזוגות צעירים שמתגרים בתושבי השכונה, נוהגים כלפיהם באלימות תוך עצימת עין של המשטרה, ומגישים נגדם תלונות שווא בשיתוף פעולה עם המשטרה, ובאחד מהבתים בהם קיבלו יחידת דיור שנבנתה באופן לא חוקי בתוך בית המשפחה, אף משחיתים את החצר.
This entry was posted in Uncategorized and tagged . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s