כמה זיכרונות ביום הזכרון, 9.5.11

ביום הזיכרון אני נזכרת בשמונה תמונות:

תמונה ראשונה: נסיעה ארוכה בכביש הבקעה. אחרי שיחה קצרה עם הנהג, תושב נצרת, אני נרדמת מהחום ומתעוררת למשמע המילים “תעודות זהות בבקשה”. אני רואה חיילת יפהפיה, עם עור שחום ושיער מחומצן, בוודאי צעירה ממני בחמש שנים לפחות.

הנהג הושיט לה תעודת זהות. לי לא היה, הושטתי לה תעודת סטודנטית. היא שואלת אותי אם אין לי תעודת זהות או רישיון נהיגה, אני מנסה להתחמק ועונה לה עם חיוך “אני לא יודעת לנהוג” והיא מחייכת “את לא יודעת לנהוג?” ומעירה שתעודת הסטודנט שלי פגת תוקף. עוד כמה שאלות: “איפה את לומדת?” “לאן אתם נוסעים?” היא חושבת כמה שניות, מגיעה כנראה למסקנה שביצוע התפקיד שהוטל עליה, ושאותו היא ממלאת מתוך תחושת מחויבות וחשיבות, לא דורש עיכוב נוסף ואומרת לנו “נסיעה טובה.”

תמונה שנייה: שלוש סצנות מהסרט “הילדים של ארנה”. ג’וליאנו מר-ח’מיס, בנה של ארנה מר שהקימה קבוצת תיאטרון לילדי ג’נין, חוזר לג’נין אחרי שנים ומראיין את ילדי התיאטרון, שכעת הם בחורים בני עשרים ויותר.

בסצינה אחת מצולמים יוסף ונידאל לפני צאתם לבצע פיגוע בחדרה. בפיגוע נהרגו ארבעה ישראלים. בוידאו השניים נראים מפוחדים וחוששים.

בסצינה אחרת חבריו של יוסף מרואיינים לאחר מותו. הם מספרים שכאשר היה נער פגז פגע בבית ספר בו למד. כל התלמידים והמורים ברחו החוצה, רק יוסף בן ה-16 רץ פנימה ומצא ילדה פצועה. הוא הרים אותה בזרועותיו וניסה לקרוא לאמבולנס, אך היא מתה לפני שהאמבולנס הגיע. הם מספרים שמאז מותה הוא הפסיק לצחוק ונהיה שקט מאוד. שיום לפני הפיגוע ישב איתם שעות רבות. גם אמו מספרת שבבוקר לפני צאתו נישק אותה מספר פעמים והתעקש שתאכל איתו ארוחת בוקר אף שאכלה כבר.

תמונה שלישית: סצינה אחרת מתוך אותו סרט. הסצינה מתארת את עלא שביתו נהרס פעם ראשונה כשהיה קטין. בשנת 2002, במה שמכונה הקרב בג’נין, או הטבח בג’נין, תלוי את מי שואלים, הצבא איים להרוס את בית משפחתו בשנית אם לא יוסגר. אמו סירבה להסגירו. עלא מרואיין, הוא מספר כיצד עמד עם חבר נוסף, חיכה שהחיילים יתקרבו מספיק והשניים ירו עליהם דרך חרך. החבר נהרג. באירוע כולו נהרגו 23 ישראלים ובין 52 ל-56 פלסטינים.

תמונה רביעית: כתבה בויינט על שני סביליה. חיפוש בגוגל “שני סביליה” מוליד 38,200 תוצאות. מספר שהיה מוליד קנאה בקרב סלבריטאים רבים. ויינט הגדילו ופרסמו מספר צילומים מתוך עמוד הפייסבוק שלה. וכולם יכולים לצקצק בלשון. כמו שהיה עם עדן אברג’יל, בכתבה מלאת הרגישות הזו ב-NRG,  לפני מספר שבועות. משל היו שתי המג”בניקיות מקור צרות המזה”ת כולו.

תמונה חמישית: הרב ישראל אריאל, תושב ההתנחלות יצהר ותלמידו של הרב גינצבורג כותב “תורת המלך” מרצה מול כמה עשרות אנשים. אחת המאזינות אומרת לו “אתם ביצהר שורפים עצי זית!” הוא אומר לה שלא תעשה סיפור מעצי זית ומספר שבצבא ירה טיל שיכול לקטול ברדיוס נרחב, במטרה להרוג מבוקש מסוים. היא אומרת שזו החלטה של מנהיגים, ושאין לאנשים ביצהר זכות “לקחת את החוק לידיים”.

תמונה שישית: אני פוגשת אישה שמחזיקה שלט בידה. היא מספרת שבעלה, במלחמת יום הכיפורים, קיבל הלם קרב, ומשרד הביטחון התנה קבלת קצבת נכה צה”ל בכך שייקח כדורים פסיכיאטרים. הכדורים הפסיכיאטרים פגעו בו גם פיזית, ולמרות שהוא זכאי לקצבת נכות של 90%, הוא אינו מקבל אותה. כמה שבועות עוברים, אותה אישה מספרת בפייסבוק: “כשסטנלי פישר צמצם את האשראי, קראו לי מבנק הפועלים לקחת הלוואה לסגור את המינוס. 30 אלף ש”ח ללא ערבים וערבויות. כשלא הצלחתי להחזיר נתבעתי ובהוצל”פ בבדיקת יכולת, ביקש עו”ד הבנק מהשופט ש: “הבת תשלם או שתצא מהבית” והפך את בנותיי, יוצאות צבא לערבות מאונס לאחר מעשה ואני נשלחתי לגבות את הכסף, השליחה לביצוע מעשה האינוס. ב-5 שנים הכסף הגיע ל-110 אלף ש”ח ובין היתר אני לא יכולה לצאת מהארץ. אשת אבי נפטרה בקנדה ואבי ביקש שאבוא לסייע בתקופת המעבר. הבנק סרב, הפגנות מכתבים…בסופו של דבר הנסיעה שתוכננה ליום שישי הקרוב מבוטלת”

תמונה שביעית: הפגנה של תושבי דרום תל אביב נגד עובדים זרים. לצד הטענות המובנות, בדבר תחרות על מקומות עבודה (בשל שכרם הנמוך) ועל העלאת מחירי הדיור, מופיעות טענות שנראות כאילו מקורן באמצעי תקשורת המוניים על איום דמוגרפי עתידי או על פשיעה.

תמונה אחרונה: אני יורדת מטרמפ באחד הצמתים בגדה המערבית, ותוך פחות מדקה עוצר לי טרמפ נוסף. הנהג, איש קבע מבוגר, מעוטר דרגות ונוהג בג’יפ פרטי ונוצץ, אומר במהלך השיחה “אני שמח שאנשים נוסעים לרמת הגולן דרך יהודה ושומרון” ובעצם מסכם בשבילי את הסיפור כולו.

הרי לא מדובר בהגנה, אלא בניסיון להמשיך להחזיק בשטחים. ובכל יום זיכרון יוקרנו תמונות של כל ההרוגים, שחשבו שהם נהרגים כדי להגן על משפחתם ועל לאומם. כמו החיילת שוידאה שאני והנהג לא בדרכנו לבצע פיגוע. ושאחרים יטענו נגדה שהיא מסייעת לשלילת חופש התנועה של מיליוני פלסטינים, בעוד האשמים האמיתיים, הם המנהיגים משני הצדדים, שדואגים להמשך הכיבוש ושבגללם הנער, שנשא בזרועותיו גופת ילדה, שנהרגה מפגז שנורה בפקודת המפקדים הבכירים ביותר שעצמם קיבלו הוראות מהממשלה, יבצע פיגוע בתושבי חדרה.

שכן אותו חייל שירה את הפגז, גם הוא כילד וכנער השתתף בטקסי יום זיכרון רבים, ולמד “שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו” וחשב שהוא באמת מגן על אזרחי ישראל ממחבלים מסוכנים. וסביר שהוא אינו יודע שאותו פלסטיני שיורה בחבריו, יורה מתוך הבית שמשפחתו בנתה אחרי שביתה הראשון נהרס על ידי חיילים אחרים, שחשבו שזו הדרך למצוא מחבלים.

וכשביום הזיכרון ידברו על חללי צה”ל הגיבורים ורוב הישראלים ירגישו גאים שמדינתם מכבדת כך את מי שנתנו כל כך הרבה, לכאורה כדי להגן עליהם, למעשה כדי לכבוש שטחים נוספים ליזמי נדל”ן, מרים, אשתו של נכה הצה”ל, תמשיך לטפל בבעלה ללא כל תמיכה מהמדינה.

ומפעם לפעם, כדי לשמור על תחושת הטוהר של “הצבא המוסרי בעולם” מישהו יכנה את נערי הגבעות “עשבים שוטים” ויאמר שעצם העובדה שמישהו מפקד בצבא נותנת לו לגיטימציה לעשות מעשים גרועים בהרבה, ומפעם לפעם יכתבו ב- NRG או ב- YNET על אברג’יל או על סביליה.

והשמאלנים יאשימו את המתנחלים בכיבוש ואת החיילים באלימות ובחוסר ביקורתיות, והימנים יאשימו את השמאלנים בהסתה ובהשתמטות, והמנהיגים ובעלי ההון יישבו במשרדיהם הממוזגים, איש לא יתבע מהם דין וחשבון והרבה יאמינו שהם “עשו הכל כדי להגיע להסכם, פשוט אין פרטנר”, וערוצי תקשורת ההמונים יכתבו כרצונם.

והתקווה שלי שעד יום הזיכרון הבא כולנו נהיה יותר ביקורתיים כלפי מה שנאמר לנו ע”י אמצעי תקשורת ההמונים, ושנתאחד כולנו, פלסטינים וישראלים.

בעלת הבית ההרוס בג’נין יחד עם אשתו הענייה של הנכה צה”ל נגד המנהיגים שוטפי המוחות ומחוללי המלחמות.

מתנחלים, שאינם מתנחלים מאידיאולוגיה אלא אלה שנדחקו להתנחלויות מחוסר אפשרות כלכלית לגור במקום אחר, יחד עם פלסטינים שנדחקים מאדמותיהם, נגד יזמי הנדל”ן ובעלי ההון שמייקרים כל דירה ומחריפים את התחרות על כל מ”ר של היתר.

וגם מרוויחי שכר מינימום יחד עם עובדים זרים, להעלאת שכר המינימום והוזלת הדירות של כולם, ונגד זיהום וגזילת אדמותיהם והתעסוקה הפוגענית במדינותיהם, שדוחפת אותם להגר ממולדתם לכאן.

מאמרים נוספים על צדק, אקולוגיה, ותקשורת המונים:

http://www.facebook.com/#!/pages/2-big-brown-eyes-Hacol-shtuiot-Bahadashot/192885304086126?fref=ts

This entry was posted in Uncategorized and tagged . Bookmark the permalink.

2 Responses to כמה זיכרונות ביום הזכרון, 9.5.11

  1. רונן בבי says:

    בקשר לחיילת
    שכחת לספר כמה מחבלים\מטעני חבלה\סתם מסתננים עברו במחסומים.

    • ואולי אילו אותם מחבלים לא היו חיים תחת כיבוש שגוזל את אדמותיהם, חירותם, וחיים של חברים וקרובי משפחה, לא היו עושים פיגועים?

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s