רחוק מהעין רחוק מהלב

כיצד המרחק ופערים כלכליים משפיעים על צריכה, וכיצד אפקט המרחק מיושם גם בעיר יחסית קטנה. 

דמיינו מצב, שבמקום לשלם על מוצר בשקלים, אתם נדרשים לשלם עבורו בקרקע ובמים.

כמות הקרקע, במטרים, שתצטרכו לתת עבור המוצר, תלויה בכמות הקרקע שדרושה לגידול חומרי הגלם, לייצורו, לשינועו ולמכירתו,

וכן שטח הקרקע הדרוש לסילוק בפסולת הנוצרת בתהליך ייצור המוצר והפסולת הנותרת אחרי השימוש במוצר עצמו.

כמות המים שתצטרכו לתת עבור המוצר שווה לכמות המים להשקיית הצמחים או בעלי החיים המשמשים כחומרי גלם, לייצור ושינוע, וכן המים המזדהמים בעקבות סילוק שפכים מהמפעל, או מהפסולת שיוצאת מהבית לאחר השימוש במוצר.

למשל, עבור חולצת טריקו נשלם על השטח וכמות המים הנדרשים לגידול מספיק כותנה לחולצה אחת- כמה טונות כותנה השדה מפיק בשנה, מה שטח השדה, ובכמה מים השדה מושקה כל שנה, וכן כמות המים שמשערים שמזדהמים מדי שנה מחלחול חומרי הדברה ודשנים. מתוך כמות המים והשטח הנ”ל נחשב את השטח שנדרש לכמות כותנה הנדרשת לחולצת טריקו.

חישוב דומה נבצע לגבי שטח המפעל, כמות המים שהמפעל משתמש וכמות המים והקרקע המשוערות שהמפעל מזהם ע”י סילוק שפכים ופסולת, לגבי השטח הנדרש לחנויות בהם החולצה נמכרת. אם החולצה מגיעה ללא אריזה, ונמסרת לשימוש יד שנייה, לא תהיה עלות לפסולת כלל, אך אם יש אריזת ניילון לחולצה והחולצה נזרקת לפח ולא נמסרת- נחשב כמה שטח דרוש כדי להטמין את הפסולת הנוצרת.

שתי הסיבות העיקריות שאיננו מרגישים את כמות המשאבים הממשית הנדרשת לכל מוצר הן המעבר לחיים בערים מודרניות, וגלובליזציה.

בחברה העירונית המודרנית, משך הזמן שהמוצר מבלה אצלנו הוא קצר מאוד, יחסית לכל התהליך שהוא עובר. אנחנו מגיעים לחנות ורואים את המוצר מונח מוכן על המדף, לצד מאות או אלפי מוצרים אחרים- מה שגורם לתחושה של שפע אין סופי כמעט.

אחרי השימוש במוצר, אנחנו מכניסים את האריזה לשקית זבל, מורידים לפח האשפה הקרוב ביותר וחוזרים לבית קצת יותר מסודר.

בגלל החיים בחברה בה המוצרים מגיעים אלינו מוכנים לשימוש, איננו מודעים כל הזמן לשטח בו המוצר גדל, המים בה הושקה, המים שזוהמו משפכים תעשייתיים או מדשן וחומרי הדברה המשמשים לגידול המוצר.

וכשאנחנו מניחים את האשפה בפח, איננו מודעים כל הזמן, להמשך התהליך- משאיות זבל אוספות את האשפה שמגיעה לאחר טיפול למטמנה. האשפה מונחת בבור שאמור להיות אטום מלמטה, וכשנגמר המקום בבור הוא נאטם מלמעלה ובור חדש נחפר. כך המטמנה גדלה משנה לשנה בהתאם לכמות האשפה.

ולפעמים קצת קשה לזכור ששטח כדור הארץ הוא מוגבל, ואמור לשמש למגורים ולגידול מזון ל-7 מיליארד איש ואישה. כל שטח שמנוצל לגידול וייצור לא ישמש בית גידול למינים טבעיים– שהולכים ונכחדים ככל שבני האדם תופסים יותר שטחים, וכל שטח שמשמש לגידול וייצור מותרות לא יוכל לשמש לגידול וייצור מוצרי יסוד.

 הגלובליזציה מחריפה תופעה זו בשל פערים כלכליים בין תושבי אזורים גיאוגרפיים שונים. המחיר של משאבים כגון קרקע ומים שונים באופן משמעותי, וכך גם השכר הממוצע של תושבי אזורים שונים. למשל דונם קרקע באזור שופע מים ושמש בקניה, יעלה פחות מדונם קרקע בנגב. כך, מוצר המיוצר בקניה יהיה זול יותר ממוצר המיוצר בישראל, בגלל ההפרשים בעלויות הקרקע, המים וכוח האדם.

המשכורות השונות משפיעות גם על יכולת הקנייה, לתושב מדינה מערבית יהיה הרבה יותר קל לרכוש מוצר מסוים כולל את הקרקע עצמה, מאשר תושב מדינת עולם שלישי.

כך נוצרים תאגידים- מפעלים בין-לאומיים- תושבי מדינות המערב רוכשים שטחים גדולים במדינות העולם השלישי במחירים שהחקלאים המקומיים לא יכולים להתחרות בהם.

כמות השטחים הפוריים הפנויים קטנה- גם בשל בצורות ובשל גידול האוכלוסין, וגם בשל רכישת שטחים על ידי תאגידים אלה- דבר המגדיל את מספר דורשי העבודה ומוריד את משכורתם.

איש העסקים המערבי מגדל קפה, תה, בשר, סוכר, טבק לסיגריות ושאר מוצרים במחיר זול במונחים מערביים- ככה אפשר לקנות שקית קפה בשמונה שקלים או חולצה בעשרים שקל- מוצרים שלו היו גדלים ומעובדים בישראל היו עולים פי כמה. הקונה, הנמצא במדינה מערבית, למעשה אינו חש את העלות האמיתית של המוצר.

הטענה שאותם תאגידים מספקים עבודה למקומיים נכונה, אך זה על חשבון שטחי חקלאות ושטחים לייצור מקומי עבור עסקים שיהיו בבעלות אותם מקומיים. התאגידים למעשה משפיעים על היחס בין ההיצע והביקוש בכך שמרבית המוצרים מיוצאים למדינות המערב, כך שגם השכר לא בהכרח מספיק לקניית מזון.

דוגמא אחת ניתן לראות בלייק נטרון בטנזניה– האגם, בעל ההרכב הכימי המיוחד, משמש בית למספר מינים מצומצם העמידים ל- pH הבסיסי הקיצוני, ומוגנים מטורפים. התיירים הרבים המגיעים לראות את להקות הפלמינגו מספקות פרנסה לתושבי האזור. כעת תאגיד Tata ההודי מתכנן לבנות מפעל לסבון כביסה, שייוצר מאותו חומר שגורם לאגם להיות בעל pH כה בסיסי, מה שיגרום להכחדת הפלמינגו מהאגם. מספר העובדים במפעל המתוכנן יהיה נמוך בהרבה ממספר הנהנים מהתיירות. לטענת מנכ”ל איגוד הפיתוח הלאומי בטנזניה המפעל יביא לטנזניה הכנסות הגדולות פי 2 מההכנסות התיירות, אך ספק גדול אם ההכנסה תגיע לתושבי האזור כמובטח.

הפער הכלכלי בין מחירי הקרקע, המים וכוח האדם, בין המדינה בה מיוצר המוצר המוצר והמדינה אליו הוא מיוצא, גורם לצרכן לחוש שהמוצר הוא זול, ללא קשר לכמות המשאבים הנדרשים להפקתו. צורת החיים בעיר המודרנית, בה ייצור המוצר וסילוק הפסולת נעשים הרחק מעין הצרכן, אף הם מקשים על מודעות לעלות האמיתית. וכך למעשה נוצרת צריכה בלתי מבוקרת.

התופעה הזו- של פערים כלכליים חריפים בין בני אדם שאין ביניהם אינטראקציה, פוגע גם בישראלים. למשל תופעת תיירות המרפא– תושב/ת חוץ לארץ שמגיע/ה לישראל במטרה לעבור ניתוח או טיפול רפואי, מגיע לישראל ישר לבית החולים, אולי גם לטיול בכותל ובים המלח, לא יהיה מודע לחולים שאין להם כסף לשלם עבור רופא או עבור תרופות סכומים כמו שהוא משלם, ולתושבי ישראל שמקבלים טיפול פחות טוב משהיו מקבלים ללא תופעת תיירות המרפא.

אך גם אנשים שגרים באותה מדינה ואפילו באותה עיר עלולים ליפול למלכודת של לזכור רק את מה שרואים ולא להיות מודעים למה שמתרחש רחוק מהעין, במיוחד אם הראשון זוכה לפרסום רב יותר מהשני. וראש העיר של ירושלים, ניר ברקת, משתמש בנטייה אנושית זו היטב:

רשתות המזון הגדולות הורידו את מחיר המזון לצרכן, לעומת מחירי המכולות. בזכות כמות המוצרים הרבה הנמכרת ברשתות, הן יכולות להכניס רווח נאה גם במחיר נמוך ליחידה, לעומת מכולות שבעליהם/ן צריכים להתפרנס מכמות מכירות זולה בהרבה. אך הבסטות, שתפעולן זול יותר אפילו מהמכולות, מושכות חלק מהקונים מרשתות המזון אליהן.

ראש העיר לשעבר, טדי קולק, יזם את הרעיון לתת בסטות לאסירים משוחררים כתעסוקה ומקור הכנסה. ראש העיר הנוכחי ניר ברקת החליט שהבסטות “לא הגייניות” ו”לא מתאימות לעיר מודרנית” וביטל את חידוש רישיון העסק השנתי. בעקבות מאבק הרוכלים שנמשך כשנתיים וחצי, ניר ברקת טען שהעירייה לא יכולה להתמודד עם כל רוכל בנפרד ומינה קבלן שישכיר את הבסטות בשכירות יומית, במקום שהבסטות יהיו בבעלות הרוכלים.

באותה שעה מתקיימים בשוק תערוכה, לכאורה בשיתוף הרוכלים, ואירועי “בא לבאסטה” הכוללים את תחרות הששבש בעלת הניחוח האוריינטליסטי. אירועים אלה מפורסמים בכרזות אוריינטליסטיות לא פחות “מוסיקה עם בשר, רקדניות עם פלפל”. אירועים אלה עושים רושם שניר ברקת דואג להבאת קהל לשוק לרווחת הרוכלים ולהנאת המשתתפים באירוע, ואין למשתתפים בהם מושג על מה שמתרחש בשוק בשעות היום תחת פרסום פחות בהרבה.

גם הסועדים בסניף “ארומה” ורשתות דומות בשוק, כנראה לא יקדישו מחשבה לבאסטה שפעם עמדה באותו מקום.

טקטיקה דומה משמשת את ההתנחלות “עיר דוד” בסילוואן. מי שמגיע לטייל בעיר דוד, אתר תיירות מטופח, מקושט עציצים, יראה מולו נוף שנראה שלו של סילוואן. אותו אתר תיירות פסטורלי למראה שאירח הופעות של דוד ד’אור וזמרים אחרים, מפרנס התנחלות שלא בוחלת באמצעים לגרש את תושבי סילוואן מבתיהם, בתקווה להרוויח בעתיד מנדל”ן. קניית בית מאחד מבני המשפחה הסובל מפיגור בסכום של 2000 שקל, בביטחון שבית המשפט יאשר את העסקה שנעשתה מול דייר שאינו בעל הנכס, חפירות ארכיאולוגיות תחת בתי תושבים, ירי של גז מדמיע לתוך חלונות על ידי הצבא שהוביל למותו של תינוק, רצח של תושב המקום שהיה בדרכו לעבודה,= ותוכניות בנייה שלא הולמות את צורכי התושבים, הן חלק מהשיטות ש”עיר דוד” בשיתוף העירייה, המשטרה והצבא משתמשת בהן לגירוש התושבים.

נוף סילוואן מעיר דוד

 עוד על המתרחש בסילוואן ניתן להתעדכן כאן, ולקרוא כאן, כאן, וכאן.

כעת, במאבק האוהלים, ניר ברקת מנסה אותה טקטיקה, בינתיים ללא הצלחה. מאהל המחאה בגן העיר נאבק על דיור ציבורי. בשנים האחרונות לא נקנו או נבנו דירות חדשות, ודירות קיימות נמכרו. במקביל, משרד הרווחה מקשיח את הקריטריונים לקבלת דיור ציבורי. גם משפחות שעומדות בקריטריונים אלה מחכות שנים רבות לקבלת דירה. חלקן שוכרות דירה ושוקעות עמוק יותר ויותר בחובות, לאחרות כבר אין מהיכן ללוות כסף ומאהלי המחאה הם ביתם היחיד.

כעת ניר ברקת מבקש לפנות את המאהלים בטענה שהם פוגעים בדשא. אותם גנים ציבוריים ששימשו אותו להצגת חזות של עיר מטופחת, וגורמים לתחושה נעימה בעיר בה במרכז העיר ישנם בנייני יוקרה שכל דירה בה שווה מיליוני שקלים, שרובם אינם בשימוש תושבי ירושלים אלא בבעלות תושבי ארה”ב ואירופה, ובשולי העיר ישנם משפחות שבקושי רב שוכרות דירה, כעת אותם גנים משמשים להצגת האמת כפשוטה וזה לא הולם את צרכיו של ברקת.


This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s