בעיון בגיליון “ישראל השבוע” שיצא ב- 8.3.13 (מוסף של ישראל היום) רואים המון מסרים לגבי היחס של העורכים כלפיי החרדים וכלפיי תפקידי הממשלה מול התושבים, ומצביע גם על המקום שעורכי העיתון מעוניינים שנשים בישראל יתפסו.
כיוון שזה אחד מהעיתונים הנקראים ביותר בישראל ובכך משפיע על הרבה מאוד א/נשים, וכיוון שהעיתון משקף בנאמנות רבה את רצונו, לגבי מה העם יחשוב וירגיש, של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שווה להציץ במסרים שעולים ממנו.
שמואל דכנר ז”ל, עד המדינה בפרשת אולמרט
אחד האייטמים בטור השבועי של דן מרגלית עסק בפטירתו של שמואל דכנר, עד המדינה בפרשת אולמרט. באייטם זה כותב מרגלית במפורש שסנגוריו של אולמרט נהגו בדרך שידעו שעלולה להביא למותו, אך מספק להם תירוצים להתנהגותם.
האייטם נפתח בסיפור לפיו מרגלית נדרש לסקר מותו של אדם בן 90, שמשפחתו טענה שמת עקב מריבה במשרדי מס ההכנסה. מרגלית מביא את הסיפור כחיזוק לטענה שעד המדינה מת שלא כתוצאה של הדיון בבית המשפט.
אנשים צעירים ובריאים מסוגלים לשאת מתח נפשי יותר מאשר זקנים ואנשים שסובלים ממחלות רקע, אך גם בקרב אנשים בריאים מתח נפשי אינו מועיל לבריאות הפיזית. באופן כללי, יש להנחיל בתרבות יותר ערבות הדדית ויותר אמירת אמת תחת ניסיונות תחמנות בלתי נדלים על-מנת שא/נשים יהיו רגועים יותר. שנית, לפעמים המצב הבריאותי של אנשים מתדרדר, ואז כשהם מתמודדים עם לחץ נפשי השילוב בין המתח הנפשי ומחלת הרקע הורג אותם, ולהתעלם מתרומת המתח הנפשי למותם זה כמו לאמר: “יאללה, הוא היה מת בכל מקרה תוך כמה חודשים.” כמה חודשים זה גם משמעותי בחיים של בן-אדם, ולהתייחס לזה כלא משמעותי זה להתייחס לאדם כמיותר.
בתרבות שלנו נראה לפעמים כאילו יש תחושה שאנשים זקנים הם מיותרים, ולכן הכמה חודשים האלה אינם חשובים- “רק שהאיש היה כבן 90.” הדבר נובע מהדרת הקשישים ובה בעת מחזק מגמה זו.
ראשית, כותרת האייטם “סגנונו – כבודו”, והטקסט באייטם “לעורך הדין… מותר לא להיות נעים הליכות בבואו להגן על לקוחו… סגנונו – כבודו”. צמד המילים הללו הינו וריאציה על הפתגם “רצונו של אדם – כבודו” שמשמעו, שביצוע רצונות יוצאי דופן של אדם הינו דרך לחלוק לו כבוד ואינו אומר שלאדם, או לאישה, כלשהם, מותר לעשות ככל שעולה על דעתם, והמסר שעולה מניתוח המקרה באייטם זה, הוא שבשם ההצלחה המקצועית מותר לאדם לעשות כל דבר. מסר זה תומך במגמה הכללית של התרבות בה אנו חיים, שבה האחריות הבין-אישית הולכת ומתרופפת וכל אדם דואג אך ורק לטובתו האישית גם על חשבון פגיעה חמורה באחר, ושבה קריירה והצלחה כלכלית באים לפני כל דבר אחר.
בהמשך האייטם מרגלית מציין את מה שנדרש היה מהשופטים לעשות, אך חותם את האייטם במשפט: “אך מה שהיה כבר לא חשוב”, ובכך מבטל את הסיפור כולו. היה כאן בן-אדם שנפטר, שעל אף מצב הבריאות שלו הותקף על דוכן העדים שוב ושוב, כל זאת בניסיון לחלץ מעונש ראש עירייה וראש ממשלה לשעבר שעל פי החשד עשה מספר דברים שאינם לתועלת הציבור אלא לתועלת נותני השוחד, וראוי לעשות בדק בית ולא לפתור את הסיפור ב”מה שהיה כבר לא חשוב”.
חיל הים ואסדות הגז הטבעי
בכתבה זו מתוארת סכנה לכאורה של פגיעה באסדות הגז מכיוון ארגוני טרור. נאמר שחיל הים תגן על אסדות הגז, ושישראל תממן 50% מעלות הגנה זו. מדובר בהגנה ימית ואווירית על שטח הגדול פי שניים משטח ישראל כולל הגדה המערבית ועזה.
בהמשך הכתבה מתוארת הסיבה להחלטה זו – על פי הכתוב, המשקיעים הישראליים לא יכולים לשאוב את הגז לבדם אלא בשותפות עם משקיעים זרים. הכתבה טוענת כי במקרה של פיגוע במתקני הגז, הדבר עשוי להרתיע חברות זרות מלבוא להשקיע.
אבל מה יוצא לתושבי ישראל מהשאיבה הזו?
בהמשך הכתבה כתוב כי בשלב הראשון לא יגבה מס מהחברות ששואבות את הגז. רק לאחר שימכרו די גז כדי להרוויח פי 1.5 מהסכום שהשקיעו, יתחילו לשלם מס. מס זה יתחיל מ- 20% יעלה בהדרגה ל- 50%.
כלומר החלק שהקולקטיב שנקרא “מדינת ישראל” ייאלץ לשלם מכספיי המסים על מנת לממן הרפתקה זו, קטן באופן משמעותי מהחלק שיוחזר למדינה.
כתוב גם שאחוז מסוים של הגז (15-50%, תלוי בגודל המאגר) ייאסר לייצוא, אבל לא ברור מדוע ההתלהבות כה גדולה- הרי מדובר בגז שנמצא במים הטריטוריאליים של ישראל, ועכשיו לתושבי ישראל ניתנת הזכות לקנות, תמורת כסף, חלק ממנו.
לא ברור מדוע ממשלת ישראל בוחרת לשלם על אבטחת משאב טבע, שחלק גדול ממנו לא היא תהנה ממנו, ומדוע הסדרי המסים כה מקילים.
ישנו ההסבר האוטומטי, המתקבל על הדעת – קשרים אישיים בין מקבלי ההחלטות לבין אנשי העסקים שמתכננים להשקיע בגז הטבעי.
כדאי גם להסתכל על הסיפור מנקודת המבט שמציע דיוויד קורטן בספרו “כשהתאגידים שולטים בעולם”. בספר, הוא מסביר כי התאגידים הבין-לאומיים מתבססים על הטיעון של שוק חופשי, אף שאדם סמית, שביסס את התיאוריה לפיה השוק החופשי מווסת את עצמו, ביסס זאת על מצב של כלכלת שוק – מצב שאיננו מתקיים היום.
ראשית, בכלכלת שוק ישנם מספר רב של יצרנים, בעוד בעולם של ימינו ישנם מעט תאגידי ענק אשר מנצלים משאבים, מקימים מפעלים ומוכרים מוצרים בכל מקום בעולם שנראה להם משתלם. כך הם מייצאים על חשבון התושבים המקומיים במקום בו ממנו נלקחים המשאבים, ומייבאים בצורה שמהווה תחרות לא-הוגנת עם היצרנים המקומיים.
שנית, בכלכלת שוק העלויות הסביבתיות, הבריאותיות והחברתיות נכללות בעלויות הייצור וכך גם במחיר לקונה, כך שנזקים אלה מווסתים את כמויות הייצור בהתאם לאינטרסים אחרים של הקהילה. ואילו כיום, אף שישנם מחקרים שמאפשרים להעריך עלויות אלה, נושאים משלמי המיסים או הנזקקים לטיפול רפואי בעלויות אלה, והתאגידים הבינלאומיים אף מוסיפים ומבקשים מהממשלות המקומיות סובסידיות נוספות והקלות במיסים.
כאן אנו רואים דוגמא חיה לכך: חברה בינלאומית בשם “נובל אנרג’י” תשאב את הגז, ישראל תישא במחצית עלות הביטחון אבל שיעור המיסים יהיו נמוכים בהרבה, ומיעוט קטן מנפח השאיבה יהיה לתועלת התושבים – וגם זה תמורת תשלום לתאגיד.
איך הכתבה “מוכרת” את העסקה ה”משתלמת” הזו?
ראשית, הכתבה משחקת על תחושת הגאווה שיש להרבה ישראלים בישראליותם. כל המחצית הראשונה של הכתבה מדברת על חיל הים, במקום מסוים בכתבה נאמר ש”ישראל הפכה לטייקון גז”.
שנית, הכתבה לא מתארת ולו במילה האם ואיזה צעדים ננקטים למניעת דליפת מתאן. היא לא דנה באופציה לאסוף את המתאן הנפלט ממטמנות הפסולת.
הכתבה נסגרת במילים “ועוד לא אמרנו מילה על עתודות הנפט, שנמצאות, לפי כל ההערכות, מתחת למאגרי הגז המדוברים”. ומה יהיה עם עתודות הנפט? אם הן אכן קיימות, פוטנציאל זיהום הים התיכון, העמוס מפגעים אקולוגיים ממילא, יגדל, וחלוקת הדלק וההון בין התאגידים הבינלאומיים ובין תושבי ישראל יהיה דומה לחלוקת המתאן וההון הנוכחיות.
הרכבת הממשלה ה- 33
ישנם שני מסרים עיקריים העולים מהכתבות והטורים שעוסקים בהרכבת הממשלה. הראשון הוא שחבריי הכנסת מתרכזים בעיקר בתחרות ביניהם על המקומות בקואליציה ועל התיקים השונים. השני הוא שחבריי הכנסת החרדים הינם תככנים ומפיצי שנאה.
לגבי המסר הראשון, כנראה שהמסר הזה לא רחוק מהמציאות, אך עדיין עולה השאלה מדוע בנימין נתניהו חש צורך להדגיש זאת? ייתכן שהוא מקווה שהחלשת האמון שהאזרחים חשים כלפיי חבריי הכנסת השונים תגביר את שליטתו?
כותרות ארבעה הכתבות והטורים שהעבירו את המסרים הללו הם: “רגעים אחרונים של מו”מ, רגע לפני ההתחשבנות”, “בעקבות האוצר האבוד”, “החרדים באופוזיציה? כמה זה יעלה להם” ו- “על מי אתם מאיימים?”.
אחת הכתבות הללו נפתחה באמירה שהמפלגות החרדיות שומרות על שתיקה כרגע על-מנת שלא לאבד את הסיכוי להיכנס לקואליציה. שהם יודעים על הרבה שחיתויות אבל יפרסמו אותן רק כנקמה במידה שיישארו באופוזיציה, כאילו החרדים הם חבורה של נקמנים וכאילו פרסום אותן שחיתויות היא מעשה שלילי.
המשך הכתבה מתאר את הדברים שלכאורה, על פי הכתבה, החרדים יפסידו אם המפלגות לא תהיינה בקואליציה: כספים למערכת החינוך, אפשרות לחלק ג’ובים בלשכות השרים, ומאבקים בין המפלגות החרדיות לבין המפלגות של הכיפות הסרוגות.
בכתבה אחרת נאמר שהחרדים הם אלה שמחרימים את האוכלוסייה חובשת הכיפות הסרוגות, אז אין להם זכות לאיים שהשארתם באופוזיציה תגרום לקרע בעם.
ישנם כמה סיבות אפשריות בגללן בנימין נתניהו מעוניין להסית כנגד החרדים, אך הסבירות מביניהן הן שבמידה ואכן החרדים איימו בחשיפת שחיתויות, הוא ירצה שאנשים לא יאמינו לכך, ושבעקבות המחאה החברתית שהתחילה בקיץ 2012, הוא מעוניין להסית את האש ממנו אל החרדים ולטעון שהם אלה שלוקחים תקציבים.
מעבר למה שנאמר על המפלגות החרדיות, לא מעט נכתב על האינטרסנטיות של יתר הח”כים. ישנה דוגמא אחת שחשוב לשים לב אליה מכמה צדדים שונים.
בסיום הכתבה “בעקבות האוצר האבוד” מופיעה הפסקה הזו:
“חבריי הכנסת הממורמרים יצטרפו מהר מאוד ליוזמות חקיקה חברתיות ומדיניות של האופוזיציה, מה שעשוי להוביל לאיבוד שליטה מוחלט. לא בכדי אומרים הח”כים של הליכוד שמי שרוצה לחוות מהו גיהינום עלי אדמות, שיתמנה ליו”ר הקואליציה, האיש שאחראי להמריץ את חברי הכנסת להצבעות כדי להעביר הצעות ממשלתיות ולהפיל את כל השאר. להפריד בין חבר כנסת לשניצל בצלחתו במזנון כדי להיכנס להצבעה זו משימה קשה ממילא. להפריד ביניהם כשחבר הכנסת, נוסף על כך שהוא רעב, הוא גם זועם ומתוסכל, זו כבר כנראה משימה בלתי אפשרית.”
כדאי לשים לב מחד לעובדות שמוצגות בפסקה מחד ולעצם הפרסום ואופן הניסוח מאידך.
מרבית הכתבה הוקדשה לניתוח 50 הימים הראשונים של הכנסת החדשה – של האופן בו חברי הכנסת השונים התחרו על המקומות בממשלה ועל התיקים השונים ושל השיקולים של לפיד לא לקחת את תיק האוצר ושל בנט כן לרצות את האוצר.
הפסקה האחרונה מתארת את מה שצפוי מיתר הקדנציה, ומה שצפוי לא נראה מעודד במיוחד. מתואר מצב שחברי הכנסת יצביעו לחוקים על פי השתייכותם האישית לקואליציה או לאופוזיציה, ולעזאזל המצע של כל מפלגה.
למרות שייתכן שיש אמת לפחות בחלק מהפסקה ומיתר הכתבה, אופן הניסוח של הכתבה והפסקה מעורר סימני שאלה לגבי האינטרסים של המקורב לבעלי העיתון, ראש הממשלה בנימין נתניהו.
“חבריי הכנסת הממורמרים יצטרפו מהר מאוד ליוזמות חקיקה חברתיות ומדיניות” נועדה להציג יוזמות כאלה כדבר שלילי שאליו חברי כנסת יצטרפו רק כדרך להתנקם בביבי.
” להפריד בין חבר כנסת לשניצל בצלחתו במזנון כדי להיכנס להצבעה זו משימה קשה ממילא….” משפט זה, כמו משפטים רבים אחרים בכתבה, נועדו לגרום לאי אמון בחברי הכנסת האחרים ולחזק את שליטתו של ביבי.
עוד כמה הערות
בכתבה אודות המפלגות החרדיות שבה תוארו יחסי הגומלין ביניהם ובין מפלגות של חובשי כיפות סרוגות. אותם מפלגות כונו בכתבה “המתיישבים” – כאילו לרמוז שיש בהכרח חפיפה בין אמונה דתית, השקפה פוליטית ומקום מגורים.
בטור של גונן גיאת, אחד האייטמים עסק בפעולה של פעילים למען תזונה מן הצומח, בה הן פיזרו גופות של בע”ח בתל אביב. פעולה ברוטאלית אמנם, אך המציאות ברוטאלית לא פחות: בעולם שגם ככה סובל ממחסור בשטחי גידול ובמים, במקום להאכיל את בני האדם ישירות, מאכילים ומשקים את החי וחלק קטן מהקלוריות, חלבונים והמים מגיעים לבני האדם, כל זה תוך, לטענות הצמחונים, התעללות בבעלי חיים. כל זה קורה הרחק מעיניי הציבור שרואה את תעשיית הבשר רק כמוצר מוכן על מדפי המכולת, כך שהפעולה יכולה להנכיח את המתרחש. במקום להתייחס לכל זה, העדיף גיאת לפשט את כל הסיפור במשפט “לא בטוח מי היו הבהמות בסיפור הזה”, ובכך לבטל את כל הפעולה שנעשתה ולגרום למצב ש”עסקים כרגיל”, כנראה יותר לטובת חברות הבשר מאשר לטובת האנושות ככלל.
2bigbrowneyes 